צרו קשר
בהחלט כדאי להיזהר מהסוכר
הקדמה לספר 'לא לסוכר' / ד"ר מרק היימן

מאת ד"ר גדעון רון

מבין הטעמים המוכרים והידועים לנו: מתוק, מלוח, חמוץ, מר, חריף – הטעם המתוק הוא הבסיסי ביותר לצורכי האדם (ע"ע חלב-אם). דורות רבים, עוד לפני שיגאל בשן שר "מתוק לו מתוק לו", היה הטעם המתוק "טעם החיים". היה זה לפני שחברת קוקה קולה עשתה עוול לביטוי היפה הזה כשניכסה אותו לעצמה. 
כבר הסינים, ברפואתם, סיווגו את הטעם המתוק במסגרת היסוד המרכזי ביותר – האדמה – המזוהה עם "אנרגיית המזון" שהיא בסיס קיומנו.
בהודו, מולדת זיקוק הסוכר (בסביבות המאה השמינית לפנה"ס), נהגו להשתמש בסוכר המזוקק לא רק להנאת החך אלא גם כתרופה ובטקסים שונים, חתונות למשל. 
שמו המקורי של המוצר המזוקק היה (בסנסקריט) Sarkara. בהמשך הוא אומץ על-ידי השפה הפרסית Sakar, אחר כך הערבית Sukkar ומשם התגלגל המונח לאירופה (שימו לב לדמיון): Sakkaris ביוונית,Seker  בטורקית, Sucre בצרפתית, Zucchero באיטלקית, Azucar בספרדית, Sugar באנגלית (וכך גם בשוודית, ברוסית, בהונגרית ועוד).
בתקופת שושלת song (1279-960 לספירה) בסין, כתב אחד ממבקרי המסעדות שם, שהשימוש בסוכר הוא ברברי ומתאים רק לאנשים נחותים... ואכן עד היום המטבח הסיני ידוע במיעוט מתכוניו המתוקים, וצריכת הסוכר בסין היא מן הנמוכות בעולם.
גם באירופה היו שהבינו ש"משהו לא בסדר" עם החומר המזוקק הזה: הפילוסוף/ תיאולוג האיטלקי תומס אקווינָס (המאה ה-12) התייחס אל הסוכר כאל תרופה ולא כאל מזון.
את מרב ומיטב אנרגיית המזון והאנרגיה הקלורית אמור האדם לקבל מפירות בעלי טעם מתוק: מנגו, אגס, ענבים, בננה בשלה ועוד. 
מאז תקופת היניקה משמש הטעם המתוק גם כטעם מרגיע. הסוכר המגיע אל פינו מפירות מתוקים, מגיע עם שאר מרכיבי הפרי (ויטמינים, מינרלים, אנזימים ועוד), אבל כאשר הוא מזוקק, כלומר מוּצא מהקשרו, הוא מאבד מערכו התזונתי והופך לסם. כן, לסם. הסוכר המזוקק ממכר. פשוט כך. הוא פועל על המוח בדרך דומה שבה פועלים סמים. הוא משחרר במוח חומרים אופיאטיים (דמויי אופיום) והם הגורמים לנו "להרגיש טוב". התהליך הממכר הזה מפתה אותנו לצרוך עוד ועוד מהמאכלים והמשקאות המתוקים הנמכרים כיום בשפע. ומי מפסיד מכל זה – אנחנו (סוכרת, השמנת-יתר ועוד); ומי מרוויח? תעשיית המזון (ובעקיפין גם חברות התרופות).
בהקשר זה של רווח והפסד קיימת בתרבותנו סוגיה מאוד כאובה – שמשום מה אין נותנים עליה את הדעת. נכנה אותה "סוגיית המידע": לאורך אלפי שנות ההיסטוריה, שבהן חי האדם במסגרת המשפחה, הועבר בדרך קבע מידע רב בין בני האדם – בייחוד מהורים לילדים (או סבא/סבתא לנכדים). בדורות האחרונים קרסה, מסתבר, המסגרת החמולתית הזו ובמקומה הופיעה "מסגרת המדינה" ולאחרונה – "מסגרת השוּק", שבה אנו מתפקדים כיום כצרכנים. מנקודה זו ואילך, "מידע על החיים", שנהוג היה להעבירו מפה לאוזן במסגרת המשפחתית, מועבר כיום, במסגרת השוק, בצורת פרסומות, גלויות וסמויות: בטלוויזיה, ברדיו, באינטרנט, בסרטים, בעיתונים, ב"מחקרים מדעיים" ועוד. אז מה הבעיה, אתם שואלים? ובכן, בעוד שבעבר, המידע שהועבר היה רובו ככולו לטובת מקבל המידע, כיום המידע המועבר הוא לטובת מוסר המידע! יחי ההבדל הקטן.
כאן נכנס לתמונה הספר שאתם מחזיקים בידיכם. הוא תוצר חוץ-ממסדי (מאת רופא תוך-ממסדי) הבא למלא את המחסור במידע – זה שאמור להיטיב עם מקבל המידע.
ד"ר היימן כתב כבר כמה ספרי בריאות. הפעם הוא מתמקד בנזקי הסוכר, שהוא לדבריו אחד האויבים הגדולים של האדם המודרני. מובן שהוא אינו שוכח לאזכר גם את הקמח (שהופך בגוף לסוכר), את הממתיקים המלאכותיים ועוד. 
קריאה מועילה!

מבחר מאמרים מאת ד"ר רון    ראיונות עם וכתבות על ד"ר רון
 
      ד"ר גדעון רון © כל הזכויות שמורות  

לייבסיטי - בניית אתרים