צרו קשר
איך לא לאבד את הצ'י
 
האדם הוא בעל חיים בטבע. הוא נוצר בטבע, התפתח בטבע ומזונו היה תמיד מן הטבע. לכן, הטבע הינו המסגרת הבלעדית לתיפקודו התקין של האדם. כך ידע וכך הבין בן האנוש מאז עמד על דעתו.
 
ואז הופיעו הדתות המונותיאיסטיות. מאמונה בכוחות שהם חלק מן הטבע, עברנו לאמונה בכוח עליון – יוצר הטבע.
בכל מקומות העבודה, בפוליטיקה, ואפילו במאפיה הסיציליאנית, קיימת הכמיהה להסתופף בצילו של הבוס הגדול. אין בכך כל רע, אלמלא החילונו טוענים כי נוצרנו בצלמו ובדמותו של "הבוס", כלומר הבורא. מכאן התפתחה התחושה העמוקה שאנחנו, בני האדם, מיקומנו הוא מעל הטבע ולא כחלק ממנו. זו כנראה הסיבה לכך שאנחנו מזלזלים בחוקי הטבע ומשחיתים כל חלקה טובה על פני כוכב הלכת שלנו.

 
התנשאות זו של האדם באה לידי ביטוי קלאסי בקונספציית ה"מדע": מה שאני, האדם (בצלם אלוהים כזכור), לא מצליח להוכיח במחקרים שאני יוצר, על פי חוקים שאני קובע – אינו קיים. סופסוף ניתנה לגיטימציה ליישום כל המצאה, תהא מזיקה ככל שתהיה; והחיים הפכו יותר ויותר מודרניים. רק שכחנו שהגוף, רחמנא ליצלן, נשאר "פרימיטיבי". על הפער ההולך וגדל בין סגנון החיים של סוף המאה העשרים, לבין תפקודי הגוף שלא השתנו במיליון השנים האחרונות, אפשר לגשר בעזרת אכילת מזון טבעי. ירקות ופירות אורגניים נופלים בקטגוריה זו.
צמחים ועצים אשר רוססו עומדים בפני הבעיה שבה נתקל כל גוף המקבל תרופות. אנטיביוטיקה למשל, מחלישה אותנו, מאחר שאנו עוסקים אז במלחמה בשתי חזיתות – ניסיון להתרפא מחד והתמודדות עם רעילות התרופה מאידך.
כל חומרי ההדברה הכימיים בחקלאות (המיוצרים גם הם, ברובם, על ידי בתי החרושת לתרופות) פועלים באותו אופן: הרעל המכוון נגד המזיקים, פוגע גם בצמח עצמו וגורם לירידה דרסטית בחיוניותו. חיוניות זו, הנקראת בפי הסינים צ''י, היא האנרגיה אשר הודות לה הצומח צומח והחי – חי. אנרגיה זו פעילה בצמח וממלאת את הפרי. כאשר האדם אוכל את ארוחותיו, הוא סופג אל קרבו את הצ''י, בנוסף לעיכול של רכיבי המזון הכימיים (חלבונים, פחמימות, ויטמינים ועוד).
ברפואה הסינית מתארים את תהליך ספיגת הצ''י: כבר בפה, עם תחילת הלעיסה, מתחיל הצ''י להיפרד מן החומר ולהיספג בגוף. השלב הבא הוא בקיבה, והאחרון – במעי הדק.
בשלושת השלבים מועבר הצ''י למרכז האנרגיה של הטחול. מכאן הוא עובר למרכז האנרגיה של הריאות, מקום בו הוא נפגש עם הצ''י הנספג בעת הנשימה. ושניהם יחדיו יוצרים את כוח החיים של הגוף. כאשר המזון גדל באדמה דלת משאבים טבעיים והוא מרוסס במיטב הרעלים, יוצא שכר הגוף האוכל בהפסדו. ההזנה האנרגטית אינה מַספקת, חיוניות המערכת יורדת, החיסון הטבעי של הגוף מידרדר והולך ונוצרים התנאים המיטביים להתפתחות מגוון שלם של מחלות. הפרי הנקי כביכול ממזיקים, הופך בעצמו למזיק... המצב שונה כאשר ניזונים ממזון מאוזן – אורגני.
הצ''י המגיע אלינו הוא במרבו ובמיטבו ואנחנו חזקים ומתחסנים בעזרתו. הביטוי "מזון מאוזן" מחייב הסבר קצר: כאשר יוצקים בטון, למשל, אנו יודעים כי מרכיביו (מלט, חול, חצץ ומים) חייבים להיות בתערובת במינון מדויק, אחרת הבטון יאבד מחוזקו. כך גם עם מרכיבי המזון שאנו אוכלים: אם הוא עשיר במרכיבים כימיים אך דל באנרגיה ויטאלית – המינון משובש וערכו התזונתי מוטל בספק.
הרי מאלו חומרים בנוי גופנו? מסך כל האוכל שאכלנו בשנים האחרונות, כאשר חלק מהאוכל נשרף קלורית, חלק אחר יוצא כפסולת והשאר – בונה את הגוף. אז איך אפשר להתעלם מהחשיבות העליונה של תרומת המזון לבריאותנו?
מתי כבר נלמד לאכול את מה שמתאים לתאים ולא רק את מה שטעים למטעים? אפשר לאמץ, ללא קושי, את התיאוריה שנבראנו בצלם. רק שלא נשכח שמדובר כנראה בנשמתו של האדם ולא בגופו.
הנשמה היא הדייר בגוף, שהוא הבית. הדייר המסתורי יכול להיות בצלם אלוהים אך הבית, הגוף הוא צילום של הקרקע. מהאדמה הזו עולה וצומח מזוננו, שהוא, כן, אנחנו. לכן טיפוח הקרקע הוא טיפוח גופנו. ומי שרוצה לשלוט בטבע, שילמד לציית לו.


פורסם ב-אורגני, יוני 1998

 
 
      ד"ר גדעון רון © כל הזכויות שמורות  

לייבסיטי - בניית אתרים