צרו קשר
התזונה ברפואה הסינית

רבים סוברים עדיין כי הרפואה הסינית עוסקת רק בדיקור (במחטים). נושא התזונה הנכונה ברפואה הסינית – מוצנע. שתי הסיבות העיקריות לכך, הן, א. האדם המלמד תזונה נכונה אמור לשמש דוגמא אישית, ומי מהרופאים רוצה שישאלו אותו מה הוא אוכל?! ב. העיסוק בחינוך לבריאות, באמצעות הדרכה בתזונה, ימנע מהרופאים המדקרים לעשות את מה שרובם עושים, דבר הסותר לחלוטין את רוח הרפואה הסינית הקלאסית: לעבוד במרפאה עם שני חולים ויותר, במקביל.
אגב, ההוכחה לכך שהרפואה הסינית התפתחה כרפואה מחנכת לבריאות יותר מאשר כמטפלת במחלות, נעוצה בעובדה שבסין דאז נהגו לשלם לרופא רק כל זמן שהיו בריאים!
למי שיבטל סיפור זה בטענה שנשען על פולקלור בלבד, נצטט את השאלה הראשונה בספר 'הקיסר הצהוב', בו הועלו על הכתב, לפני אלפי שנים, עקרונות הרפואה הסינית.
הספר ערוך בצורת שאלות ותשובות. וזו השאלה הראשונה, שנבחרה להוות פתיח לכל החשיבה הרפואית הסינית:
"שמעתי", אומר הקיסר, "שבזמנים עברו אנשים חיו עד גיל מאה ולא נעשו חולים. כיום לעומת זאת, אנשים מגיעים רק למחצית הגיל הזה וכבר נעשים חולים ומוגבלים. האם זה מפני שהעולם השתנה מדור לדור, או משום שהאנשים החלו לזלזל בחוקי הטבע?"
עונה רופאו הנאור: "בזמנים עברו הבינו בני האדם את דרכי החיים... והם חיו בהרמוניה עם הבריאה. הם גילו איפוק באכילה ובשתייה והלכו לישון מוקדם. בדרך זו שמרו אבותינו על בריאותם עד הגיעם לגיל מאה. כיום בני האדם אינם כאלה. הם משתמשים ביַין כאילו הוא משקה ומתנהגים באופן מזלזל... הם מתאווים לדברים רבים ולא מוצאים סיפוק במעשיהם... וכמובן לא הולכים לישון בזמן. בגלל סיבות אלו בריאותם מתדרדרת כבר בגיל חמישים."
שימו לב שנושא התזונה הנכונה (אכילה מאופקת) מובא כסיבה ראשונית – מתוך אינספור דוגמאות אחרות לאורך הספר – לירידה בבריאות האדם. 
ההבדלים בין תפישת העולם הרפואית הסינית לזו המערבית, הם מאוד משמעותיים ואפילו קריטיים: החשיבה הסינית, המשוחררת מהרעיון המערבי-מונותיאיסטי שהאדם נברא בצלמו ובדמותו של אלוהים, רואה את האדם כחלק מן הטבע ועל כן כל מה שנכון בטבע אמור להיות נכון גם לגביו. התפישה המערבית, לעומת זאת, מביטה על האדם כמוּרם מן הטבע. הוא אמור לשלוט בטבע יותר מאשר לציית לו.
לחשיבה המערבית יש השלכות תזונתיות: מתייחסים לחומרים שאינם חומרי-מזון בטבע, כאל מזון. פולי הקפה למשל (שאף יונק בטבע אינו ניזון מהם). או הפקעה – כיאה לשליט הטבע! – של מזון השייך לבעל חיים אחר: חלב למשל.
במאמר מוסגר ראוי לצטט את דברי ד"ר ערן דולב (ביטאון 'הרפואה', כרך 123, חוברת י"ב, 1992, ע' 565): "התברר, כי על אף שתזונת העם הסיני איננה מכילה תוצרי חלב בכלל, שכיחות השברים בעצם הירך באוכלוסייה הקשישה הסינית, היא כמחצית מזו שבאוכלוסיות מקבילות במערב."
במערב מביטים על גוף האדם כעל מערכת כימית. כל תא בנוי מאטומים, היוצרים מולקולות היוצרות רקמות. לכן הדגש המערבי בהקשר לתזונה הוא על אספקת חומרים כימיים החיוניים לגוף: חלבונים, פחמימות, שומנים, ויטמינים ועוד.
עפ"י הגישה הסינית, גוף האדם מורכב אמנם מחומרים כימיים, אבל גם מאנרגיית חיים, זו הקרויה בסינית צ'י. כשרמת הצ'י בגוף עולה, רמת הבריאות עולה אף היא.
קיומה של אנרגיית חיים זו בעולם החי והצומח, הוא שמבדיל בינם לבין עולם הדומם. זו אחת הסיבות שבתזונה נכונה יש לעשות כל מאמץ כדי להימנע מחומרים בעלי אפס צ'י – אלה השייכים לעולם הדומם: צבעי מאכל סינתטיים, המתקה מלאכותית, מלח ועוד.
בגופנו מקנן הצ'י התורשתי, זה שקיבלנו מהורינו והצ'י הנרכש – יומיום – באמצעות הנשימה והאכילה. פירות וירקות טריים, בייחוד אלה שגודלו ללא חומרי הדברה, הם מזון עשיר מאוד בצ'י. גם הנבטים ידועים כבעלי צ'י רב במיוחד. אכילת אותם צמחים צעירים – הנבטים – מומלצת ביותר לאנשים לאחר מחלה, כמו גם למבוגרים, הזקוקים להרבה צ'י נרכש.
למען בריאותנו חשוב שנקבל את מרב סוגי הצ'י שנוצרים בעולם הצומח: צ'י השורש מהגזר; צ'י הזרע מגרגיר האורז; צ'י הגבעול מתפוח האדמה; צ'י העלה מהחסה; צ'י הפרח מהכרובית; צ'י הפרי מהענבים וכו'.
בשפה הסינית הכתובה, בסימנית המציינת צ'י, ניתן למצוא את מוטיב 'גרגיר האורז'. טוב, בסין צורכים מעל רבע מיליארד(!) טונות של אורז מדי יום...
אגב, המזון המוגש במסעדות הסיניות במערב ובאלה המשרתות תיירים בסין, איננו דומה לאוכל הפשוט אותו אוכל הסיני בביתו. צ'ארלס האקר מספר לנו ('סין', דביר, 1992, ע' 23), כי לאורך כל שנות ההיסטוריה וגם כיום "הבשר הוא מאכל נדיר בתפריטו של סיני רגיל". גם ד"ר קולין קמפבל, ביוכימאי מאוניברסיטת קורנל בארצות הברית, מתאר בספרו מחקר סין (הוצ' פוקוס  2009) סקר מקיף במיוחד בו נתגלה כי הסיני, שכביכול 'אוכל כל מה שזז', צורך פחות מעשירית(!) מהחלבונים-מן-החי שצורך האמריקאי. אגב, הממצאים העלו גם כי אחוז התחלואה בקרב הסינים במחלות הקוטלות את בני העולם המערבי – מחלות לב, סוכרת וסרטן – נמוך בהרבה מזה שבארצות הברית. מסתבר שהצ'י המתקבל מאכילת מזון מן החי ירוד בטיבו לעומת הצ'י מן הצומח.
'מזון מלא' (מן הצומח) עשיר יותר בצ'י ממזון מלוטש ומעובד. על הנזק האפשרי של מזון מלוטש למדו הסינים כבר לפני שנים רבות. הם גילו כי אכילה מרובה של אורז לבן עלולה לגרום למחלה מטבולית קשה (שכונתה אח"כ בֶּרִי בֶּרִי). מכיוון שאפנת השימוש באורז מלוטש הייתה מקובלת בייחוד על עשירי סין, הדביקו שם למחלה זו את הכינוי 'מחלת העשירים'. באירופה של המאה ה-19, הוצמד הכינוי 'מחלת העשירים' למחלת הגָאוּט הנגרמת מאכילת-יתר של בשר, שהייתה נפוצה בקרב אנשי המעמד העליון.
בגישה הרפואית הסינית ניתן למצוא המלצות לתפריטים בהתאם לתכונות המיוחדות של כל פריט מזון. להלן כמה דוגמאות: שקדים מחזקים את צ'י הדם, אורז מלא מחזק את צ'י הטחול, גזר מייבש לחות וליחה, תפוח-עץ מקרר, אפרסק מחמם, מִשמֵש ניטרלי (עם נטייה לחמימות). גם לתבלינים יש אנרגיות מיוחדות: שום מחמם, מנטה מקררת וכו'.
עודף תיאבון, הנובע בדרך כלל מ"חום בקיבה", יכול להיות מופחת על ידי אכילת מזון מקרר (מלפפון, חסה, נבטי אלפלפא, אצות-ים וכד').
לחמשת הטעמים הידועים לנו במזון יש גם תכונות אנרגטיות: הטעם החמוץ אוסף, החריף מפזר, המלוח מרכך, המתוק מעכב והטעם המר מחזק. אחת ההחטאות של האדם "המתורבת" היא התרחקותו מהטעם המר, המחזק, בייחוד את הלב. צמחי בר רבים היפים למאכל נחשבים בעינינו כ"עשבים שוטים" עקב טעמם המריר, וחבל.
ארוחה סינית טיפוסית מכילה בדרך כלל טעמים מגוונים. לאורך הארוחה נשמר שיווי המשקל בין חמוץ, מתוק, חריף וכו'; ואין קינוח סעודה. האכילה עם מקלות – צ'וֹפּ סטיקס – נובעת מן התפיסה שהמזלג ובייחוד הסכין הם "כלים אלימים" ולכן מן הראוי שלא יעלו על שולחן האוכל.
ספיגתו של צ'י המזון בגוף מתחילה כבר בזמן הלעיסה. מכאן חשיבותה. הרוק, על פי הרפואה הסינית, נוצר מהאנרגיות של כל ה'השפעות האטמוספריות', לפיכך, יש לו תפקיד חשוב בעיבוד המזון והצ'י. ואכן, המילה "בתיאבון" בשפה הסינית היא "מָאן מָאן צְ'ה", שפירושה – תאכל לאט! 

פורסם באתר מגפון, עיתון ישראלי עצמאי, מרץ 2012


מבחר מאמרים מאת ד"ר רון ראיונות עם וכתבות על ד"ר רון
 
 
      ד"ר גדעון רון © כל הזכויות שמורות  

לייבסיטי - בניית אתרים