צרו קשר
חכמה הדרך מן ההולכים בה


הדָאוֹ (הדרך) פרי יצירתו של לאו דזה, הוא השקפת עולם אשר משמעותה: להיות במודעות המאפשרת את הפנמת המושג 'אחדות האדם והטבע'. מודעות זו מקלה על האדם לזהות את הכללים הנוהגים בטבע ולכלול אותם בחייו הפרטיים. התוצאה הכמעט ודאית – שלוות נפש ובריאות.
תורת הדאו מבוססת על ספר קצרצר (ויחיד) של לאו דזה ('החכם הזקן'). זהו כינויו של אדם בשם לִי אֶר שנולד במחוז צ'וּ בסין, במאה השישית לפנה"ס. לי אר היה הממונה על גנזֵי הספרים בחצר שליט צ'ו. בשלב מסוים בחייו עזב לאו דזה את משרתו הרמה ויצא למסע בטבע. הוא נדד מערבה לעבר טיבט רכוב על גבי תאו.
במעבר הגבול הָאן גוּ פגש לאו דזה בשומר הגבול יִין שְה, ששאלו על שום מה נפלו פניו. הסביר לו הנווד שכואבת לו התרחקותו של האדם מהוויית הטבע. עמדו השניים ושוחחו שעות ארוכות.
כשפנה לאו דזה ללכת, ביקשוֹ השומר שירשום לו את עיקרי תורתו. ושם, בסוכת השומר, בעמידה, כתב לאו דזה – בספרון בן 5,000 סימניות בלבד – את כל תורתו ('דָאוּ דֶה'). סיים, עלה על התאו ונעלם.
שנים לאחר מכן הוסיפו לספר את תואר הכבוד 'גִ'ינְג' (כתבי-קודש) ומאז הוא ידוע כ-דאו דה ג'ינג.
כאשר כותבים על הדאו נזכרים בטענת הדאואיסטים, שכדי להסביר את הדאו באופן המהימן והנאמן לרוחו, יש להשאיר את הדף ריק... זה הדאו האותנטי. לאו דזה אמר: "הדאו שאפשר לתארו במילים איננו הדאו האמיתי."
את הדאו אין צורך להבין אלא לחוות. שֵכל לא תמיד עוזר פה. איך אמר הדאואיסט מבטן ומלידה פּוּ הדוב: לשפן יש שכל, בגלל זה הוא אף פעם לא מבין שום דבר...
תפקוד הרמוני עם הטבע, לשיטת הדאו, מתחיל בעיקרון 'אי העשייה'. לא מדובר כאן בלשבת בחיבוק ידיים, אלא ב'להיות עם החיים' (בדרך המעצימה את הפרט תוך כיבוד חרות הזולת).
כדי שנחוש את המהלך הטבעי של חיינו, עלינו להיות בקשב רציף עם הסובב אותנו. קשב זה הוא התרחשות של הוויה, לא רק של חוויה. מטרת הדאו אם כן, היא גם לחוות את החיים וגם להיות החיים.
כאשר רוצים לעשות משהו, מומלץ לנקוט בדרך ה'עשייה ללא עשייה'. משמעות מושג זה היא לפעול בדרך שאינה מתערבת במהלך הטבעי של הדברים. הווי אומר, מעורבות ללא התערבות.
בשתי האסכולות – המערבית והסינית – ישנה הכרה בקיומו של סדר עולמי, כלומר שבטבע שולטים חוקים המאחדים את הכל. אך בעוד שעל פי תפיסת המערב קיימת 'יד מכוונת מגבוה', החשיבה הסינית חפה מרעיון זה, כמו גם מהאנשת האלוהות.
התפיסה המערבית אודות 'ההיגיון האולטימטיבי' גרמה למדע לדבוק בכלים הגיוניים, אובייקטיביים, למטרת בדיקת מהותם של הפרטים המצויים בעולם. הפילוסופיה הסינית לעומת זאת, עושה שימוש בסובייקטיביות ככלי להבנת העולם. היא מושתתת יותר על חשיבה הֶקשרית ופחות על חקר טבעם של הפרטים. הרצון לדעת למה ואיך דברים קורים, אינו נמצא בראש מעייניי הפילוסופיה הסינית.
בנושא זה התבטא פעם השופט שוּן זְדֶה ממחוז לָאן-לִינְג (המאה השלישית לפנה"ס): אם מחפשים פחות את הסיבות לכל דבר – נהנים יותר מכל דבר.
תשומת הלב הסינית נתונה לבחינת יחסי הגומלין וההרמוניה בין מרכיבי הטבע, כולל האדם. הכרת מושג ההרמוניה מאפשרת לרופא הסיני לזהות מצבים של דיסהרמוניה: לאתר את חוסר האיזון שיש להביא לתיקונו. איזון ברפואה הסינית הוא מילה נרדפת לבריאות.
ההבדלים בין החשיבה 'הנקודתית' המערבית והחשיבה 'ההקשרית' הסינית, באים לידי ביטוי כבר בגיל הרך. הורי הפעוט המערבי מלמדים אותו שמות עצם: זו מכונית, זה חתול וכד'. את הפעוט הסיני מלמדים בעזרת הפעלים היוצרים את ההקשרים: לנסוע מפה לשם, להקשיב לחתול המיילל וכיו"ב.
מי שנחשב לממשיך דרכו של אבי הדאו לאו דזה, היה הפילוסוף ג'וּאנג דְזֶה בן המאה הרביעית לפנה"ס. בחיבור 'ספרו של מאסטר ג'וּאנג' הוא כותב, "כפי שחרקי הקיץ אינם מבינים מהו קרח, כך המלומד לא יבין את הדאו." זוהי וריאציה על דברי לאו דזה עצמו שטען, כי "היודעים אינם בהכרח משכילים והמשכילים אינם בהכרח יודעים".
הדאואיסטים אוהבים לספר על המלומד שעלה השמימה; ראה שלט ועליו כתוב 'גן עדן' ושלט אחר – 'הרצאה על גן עדן'. הוא בחר בהרצאה...
התקשורת ביני לביניכם היא מילולית בעיקרה (בתוספת האהבה שרוחש הכותב לקוראיו). לפיכך חייבים "לחטוא" קצת לדאו ולנסות להעבירו כלימוד, כידע. אבל נזכור את דברי קונפוציוס: "ידע פירושו לדעת את מה שהנך יודע וגם את מה שאינך יודע."
עיקרון נוסף בדאו הוא ה'פּוּ', שפירושו בול עץ לא מעובד: כזה שיכול לקבל צורות שונות לאחר העיבוד. על האדם לחפש ולמצוא בחייו את המצבים 'שעוד לפני'... דהיינו, את הנקודה בה כל האפשרויות עדיין פתוחות בפניו. (הסימנית 'בול עץ' בשפה הסינית מתארת 'כישרון'.)
רק במקרה שמו של כלל חשוב זה הוא כשם הדובון החכם פּוּ, שכאשר נשאל מה הוא הכי-הכי אוהב לעשות, הדבר הראשון שעלה בראשו – הרגע שלפני לקיקת הדבש...
בתורת 'הדרך' הסינית – שהיא בו זמנית גם ההלכה וגם ההליכה – אין הגדרות של מותר או אסור, מה צריך להיות או איך דברים צריכים להתבצע. עיסוקו של הדאו הוא ב'יֵש' ללא שיפוטים או תוויות.
כאשר אנחנו מתייחסים אל הזולת באמצעות תוויות כגון: חכם, טיפש, דתי, חילוני, יפה, מכוער, אנחנו מאבדים את היכולת להיות איתו ולחוות אותו כפי שהוא באמת.
מונח אחר הנפוץ בדאו הוא 'כך מעצמו', שהוא בסיס הספונטאניות שבחיים. מתקשר אליו המושג 'לדעת ללא ידיעה'. זוהי המודעות במיטבה, אשר הביטוי שלה הוא האינטואיציה – היכולת לנווט את חיינו בסיועה של התחושה הפנימית, תוך ויתור זמני על החשיבה ההגיונית. 
 לאורך כל השנים התקיימה בסין תחרות גלויה וסמויה בין הקונפוציוניזם לדאואיזם. הראשון היה מזוהה יותר עם הממשל והשני עם ה'עמך'. המבוגרים העריכו את קונפוציוס שהדגיש את רצינות החיים, את ההשכלה ואת הכבוד שיש לתת לזקנים; והצעירים נמשכו לדאו הפחות שמרני והמטפח את שמחת החיים. גם בין המבוגרים לבין עצמם היו הדעות חלוקות – הגברים העדיפו על פי רוב את תורת קונפוציוס השוביניסטית, בעוד שהנשים אהדו את הדאואיזם השוויוני.
כדאי לשים לב לעובדה, כי מבין שלוש האסכולות הסיניות העיקריות – בודהיזם, קונפוציוניזם ודאואיזם – רק האחרונה, שהתרחקה מכל סממן של פולחן אישיות, אינה קרויה על שם יוצרה.

פורסם ב-China, ספטמבר 2008

                 מבחר מאמרים מאת ד"ר רון   ראיונות עם וכתבות על ד"ר רון

 

 
      ד"ר גדעון רון © כל הזכויות שמורות  

לייבסיטי - בניית אתרים