צרו קשר
חמש תחנות רוח, עם ד"ר גדעון רון
הילה קרן
 
איזו רפואה לבחור?
 
כבן לאם שהייתה אחות בקופת חולים, תמיד רציתי להיות רופא. בגיל עשרים קראתי את ספרו של ד"ר רוברט ג'קסון "תמיד בריא" (אמי, שהבריאה ממיגרנות בעזרת הטבעונות, רכשה אותו). הספר, שנכתב בידי רופא שחלה ומצא מזור ברפואה המשלימה, גרם לי להתבונן על הגוף כעל מערכת שאינה נפרדת מן הטבע הסובב אותה. ידעתי שאעסוק ברפואה, אך לא בהכרח זו המושתתת על תרופות כימיות וניתוחים.
לאחר שחרורי מהצבא יצאתי ללונדון לחפש את דרכי. כעבור תשע שנים חזרתי ארצה עמוס בחוויות ובתעודות גמר, אך יותר מכך במטען של "מוּדעות רפואית" שאפשר לתמצתה בסיפור הבא: אדם פנה למורה סיני וביקש: "אנא למדני את הדאו." כשהתחוור למורה כי הלה הוא רופא, אמר לו, "לך למטופליך וטפל בהם באהבה. זהו הדאו."
 
החיים האמיתיים הם "כאן" או "שם"?

בשנת 1971 נפגשתי לראשונה עם הטרנס מדיום אורסולה רוברטס, אישה יפת נפש ורוח, שבביתה בלונדון נערכו מפגשים רוחניים. באמצעות אורסולה התוודעתי ל"עולם הרוחות" והשתכנעתי בקיומם של חיים לאחר המוות. הבנה זו שינתה לחלוטין את השקפת עולמי בנוגע למהות החיים ומשמעותם.
זכורה לי במיוחד הפגישה שנערכה ביום שישי 28 בספטמבר 1973, שבה אמרה לי אורסולה, כבדרך אגב, ששבוע לאחר מכן תפרוץ מלחמה במזרח התיכון. כשישבתי שבוע לאחר מכן במטוס אל על הראשון שהמריא מלונדון ארצה, לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, הרהרתי, עם כל החשש הטבעי המתלווה להתגייסות למלחמה, שהמוות איננו ככלות הכל "סוף הסיפור".

 
ניתוח רוחני.

בספטמבר 1975, בדרכי לסין לסיום הדוקטורט ברפואה סינית, קפצתי לפיליפינים לביקור סקרנות. עוד בלונדון שמעתי על תופעה מיוחדת במינה הקיימת שם: אנשים המנתחים בידיים! זה לא ייתכן, חשבתי. הצטיידתי בכתובתם במנילה, דפקתי בדלת ונכנסתי. לשמחתי, בזכות ד"ש ממכר משותף שמסרתי להם, התאפשר לי לצפות בעבודתם ואף לצלמם.
השבוע שביליתי בחברת "המנתחים הרוחניים" היה שבוע מדהים עבורי. ראיתי איך הם מנתחים בידיים, ללא כפפות וסכינים וללא סטריליזציה. למעשה הם מוציאים מהגוף את האנרגיה החולה, אשר עוברת מטריאליזציה והופכת לחומר גשמי המונח בידיהם. דם נשפך מהאזור המנותח, חלקי בשר נזרקים לתוך קערית המונחת בצד, והכל אותנטי, ממש לא מעשה קסמים.
המנותח, שאינו מורדם כמובן, אינו חש כאב. בסיום כל ניתוח (בבטן התחתונה, בגב, בקרסול, בבלוטת התריס ועוד) קם המנותח, מודה למנתחיו ופוסע החוצה, לא לפני שהוא משלשל לתוך קופה המונחת על השידה בצד סכום כסף שנראה לו הולם.
תופעת הריפוי המיוחדת הזאת חיזקה את תחושתי שמדע הרפואה המערבי רחוק מהבנת אפשרויות הריפוי הגלומות באדם. מובן שסקרנותי לא אפשרה לי שלא לעבור ניתוח כזה בעצמי. חוויית הניתוח (בגב התחתון) והתחושה הנפלאה שבאה בעקבותיו לא יישכחו ממני.

 
לפגוש את אלוהים.

במסעי האחרון בסין, בשנת 2005, הגעתי למקום שבו תחושת ההתפעמות שלי מן הטבע הייתה כה חזקה, עד שממש הרגשתי קרוב לאלוהים. זה היה ב"ערוץ דילוג הנמר" שבחבל יונאן, בדרום מערב סין. הנוף שם מרהיב ביופיו. זהו אחד הקניונים העמוקים ביותר בעולם: נהר היאנג-צה מתחתר שם לעומק 4,000 מטרים מפסגות ההרים המזדקרות מעליו. ישנם מקומות שבהם אפשר לקלוט, במבט אחד, את הניגוד המדהים שבין שלוות שלג הפסגות שמעל לשצף המים הזורמים בכוח מתחת. עוצמת טבע מדהימה, על גווניה השונים.

 

 
אני חושב שאני אוהב אותך.

בשנת 1969 פגשתי בלונדון נערה בשם חרות (שלמדה בכיתה ט' כשאני הייתי תלמיד י"ב באותו תיכון ברחובות, אך אז לא הכרנו). די מהר נוצרו בינינו קשרי אהבה. אבל אני, מצדי, לא הייתי בטוח שזו האהבה "לכל החיים" כמו באגדות, בסגנון "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". גם אחרי שיצאנו במשך יותר משנתיים, עדיין התלבטתי אם להציע לה נישואין. אני זוכר שכשנתתי לה פעם קלטת שבה שיר בשם " I Think I Love You " (שמאוד הזדהיתי עם תוכנו), היא מאוד נעלבה.
למזלי התגלגל לידי באותם הימים ספר בשם "אמנות האהבה", מאת הפסיכולוג היהודי אריך פרום. קראתי את הספר, נפל לי האסימון והצעתי לחרות נישואים. הספר מתאר את האהבה לא כרגש קיים שצריך לשמור עליו, אלא כמשהו שאנחנו אמורים לטפח וליצור כל יום מחדש.
כיום, במבט לאחור, לאחר 34 שנות חיים משותפים עם חרות, אני יכול להעיד שהיה זה צעד שהניע אצלי תהליך של התבגרות, הכרת ערך החברות ולאחר מכן כמובן גם הורות. ללא כל ספק הייתה זו ההחלטה הנבונה ביותר שקיבלתי מימיי.

חיים אחרים, אפריל 2007

 

 

 
      ד"ר גדעון רון © כל הזכויות שמורות  

לייבסיטי - בניית אתרים