צרו קשר
ילד העיר וילד הכפר
 
מאת יפה האוזר [דברי ד"ר רון בסגול]

 
למי יותר טוב ומי יותר מאושר - ילד שיכול להתרוצץ על מדשאות או ילד שגר ליד המוזיאון? האם ילדי הכפר יותר בודדים, האם ילדי העיר פחות מאושרים, ואיפה הדשא ירוק יותר? 

לחיות בעיר הגדולה עם כל הנוחות שבה, או לגור בכפר הטובל בירק ומרוחק משאון העיר? שאלה שמן הסתם מתחבטים בה זוגות רבים, בעיקר אחרי הולדת הילדים. 
מרכיב נכבד בהחלטה הסופית הוא ללא ספק השיקול הכלכלי. אבל לפני-כן, בשלב ההתלבטות, אנחנו ניזונים מדימויים סטראוטיפיים על העיר (רעש, לכלוך) או הכפר (שקט, דשא) שאינם בהכרח תואמי מציאות. העיר אולי מלוכלכת יותר, אבל לפעמים שירותי הרווחה והחינוך לילדים מרובים ונוחים יותר להורים ולילדים. הכפר אמנם שקט וירוק, אבל הבדידות והמרחק מאלצים את ההורים לתפקד על תקן שירותי הסעה.
פרופ׳ ארזה צ׳רצ׳מן מן הפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, מתמחה בפסיכולוגיה סביבתית, ועוסקת במחקר מושא הקשר בין האנשים לסביבה, אומרת כי הבחירה בנושא כה מהותי כמו איפה לגור, חייבת להתבסס גם על שיקולים נוספים, שבבסיסם, יתרונותיו וחסרונותיו של מקום המגורים. "על ההחלטה להינתן רק אחרי שקילה עניינית של כל הגורמים,״ אומרת פרופ׳ צ'רצ'מן, "ומבלי שתהיה מושפעת מדימוי שיש לעיר או לכפר. כדאי מאוד לא להיתפס לדימויים כוללניים כמו: עיר רועשת ומזוהמת וכפר קטן ושליו עם דשאים ואוויר צח, כי דימוי לא תמיד מתורגם לאיכות חיים. חשוב להכיר מקרוב את מגבלותיו של הישוב, ולהתייחס לגופו של עניין."
ההחלטה הסופית צריכה להתבסס על מצבה הסובייקטיבי של המשפחה, וציפיותיה ממקום המגורים. בני הזוג צריכים להחליט, האם החיים בישוב המסוים מתאימים לנתונים עכשוויים בחייהם כמו: לימודים, גידול ילדים, מרחק מקום העבודה והעדפותיהם האישיות כגון חברה גדולה או מצומצמת, סוג הבילויים, מרכזי קניות ושקט.
גם לחלוקת התפקידים במסגרת המשפחה יש משמעות רבה. האם אחד מבני הזוג נושא לבד בנטל, או שישנה חלוקת עבודה שווה. גורמים אלה יש לשקול היטב, משום שהם בסופו של דבר משפיעים על שביעות רצון או חוסר נחת ממקום המגורים.
שאלה עקרונית נוספת שבני הזוג צריכים לתת דעתם עליה היא האם המשפחה מוכנה להשקיע מאמץ ותהיה מסוגלת להתמודד בקשיים שיתגלו, והאם יהיו מוכנים לוויתורים מסוימים המתבקשים מעצם החיים באותו מקום, למשל, נסיעה למקום עבודה מרוחק.
 
מגבלותיו של הכפר
"אחד החסרונות הבולטים של הכפר,״ טוענת פרופ׳ צ׳רצ׳מן, "הוא העדר או מיעוט שירותים ייחודיים הנחוצים לאנשים בעלי צרכים לא שגרתיים. למשל, בתי ספר לילדים מוגבלים, חוגים למצטיינים, בתי-אבות או מרכזי יום המציעים תעסוקה מגוונת לקשישים ושירותי הסעה לכל מקום. שירותים כאלה ניתן אמנם לקבל בדרך כלל במרכז העירוני הקרוב, אולם קיימת בעיה של מרחק ואין לעבור אותה כשאין רכב פרטי." 
בעיית המרחקים יוצרת תלות בתחבורה הציבורית, והתאמת הצרכים הספציפיים אליה. מערכת הסעות מאורגנות היא אמנם פתרון טוב, אבל לא כל ישוב כפרי יכול להרשות לעצמו את הסידור הזה, בגלל העלות הגבוהה. 
קושי נוסף, לדבריה, היא החברה המצומצמת בישוב כפרי, המגבילה את אפשרויות הבחירה החברתית, במיוחד של ילדים קטנים. "לא תמיד יש בכפר קטן קבוצת ילדים בכל גיל, וגם כשיש, מספר הילדים בקבוצה גילית זהה הוא קטן, ולא תמיד אפשרי למצוא בה את החברים המתאימים, או את החברים שרוצים בהם.׳׳
בעיות חברתיות יש גם לנוער, והן נוגעות בעיקר לאפשרויות הבילוי המוגבלות שלהם במסגרת הישוב. "במחקר שנעשה בגוש שגב, התברר שבני הנוער (בעיקר נערות), אינם שבעי רצון מהחיים במקום, בגלל העדר חברה, ואי יכולת להגיע באופן עצמאי לפעילויות ולבילויים שאינם באזור הישוב."
 
פקקי תנועה
בהעדר תשתית תחבורה מתאימה כמו שנהוג בעולם, הנסיעות הממושכות למקום העבודה בעיר והשיבה הביתה בערב, מהוות נטל קשה ומכביד. לעיתים, עד כדי גורם שבגללו מחליטה המשפחה לעקור לעיר שבה יש מגוון רחב של אפשרויות תעסוקה במרחק קטן מהבית. לפי המצב הקיים היום בישובים הכפריים, רוב התושבים עובדים מחוץ לכפר, מה שמחייב לפחות שתי נסיעות ביום מחוץ לבית. הריחוק מן הבית והנסיעות היומיומיות הממושכות, בנוסף להיותן מתישות, הן אף מקטינות את הזמן הפנוי לבילוי במסגרת המשפחתית, ואת הבילוי המשותף של הילד. ה"ביחד" המשפחתי נדחה מחוסר ברירה לסוף השבוע. 
בעיה נוספת הנוגעת למקום עבודה רחוק מהבית, רואה פרופ' צ'רצ'מן בחלוקת העבודה בין בני הזוג. 
"למרות עידן השוויוניות בין המינים, עדיין אצל רוב המשפחות, עול גידול הילדים הוא מונופול של האם, גם כשהיא עובדת מחוץ לבית. מחקרים שנעשו בארץ ובעולם מוכיחים, שעיקר הקושי נופל על אימהות עובדות שנאלצות לנסוע מידי יום למקום עבודה שמחוץ לכפר, וכשהן מגיעות הביתה מותשות עליהן לטפל בילדים ובצורכי הבית. ואילו הגבר חוזר בערב ולא תמיד מושיט יד." 
למצוא עבודה בסביבה הקרובה, זהו רעיון שלא תמיד מתממש, ויש צורך בוויתורים. לעיתים מתפשרים על משרה חלקית שבצידה משכורת חלקית. קורה לא אחת, שהמשרה איננה תואמת את כישוריה או את ציפיותיה של האשה, והוויתור שהיא עושה כדי להגיע מוקדם הביתה, גובה מחיר יקר. 
 
תכנון גרוע 
מטבע הדברים, עיר שחיים בה אלפי אנשים יש בה יותר פעילות והיא יותר רועשת ויותר מלוכלכת, ויש בה פחות אוויר נקי מאשר בכפר. עם זאת, מדגישה פרופ' צ'רצ'מן, שהעיר איננה מיקשה אחת, ויש בה אזורים שונים זה מזה במהותם, ואי אפשר לדבר על אופי אחיד לגבי כלל העיר. גם בערים הגדולות ניתן למצוא אזורים שקטים וירוקים ועם אוויר נקי, אבל אז יוקר המחיה, כמו גם מחיר הדירה, גבוה בדרך כלל מן הממוצע. 
״הקושי לחיות בעיר, נובע לא מעצם מהותה, אלא מפני שהיא מתוכננת לא טוב," אומרת פרופ׳ צ'רצ׳מן, "התכנון לא מתחשב במגוון קבוצות האוכלוסייה, אלא מתייחס רק לקבוצות ספציפיות, נהגים למשל. תכנון הרחובות, לא לקח בחשבון שאחוז גדול בישוב, כמו ילדים, קשישים ואנשים ברמת שכר נמוכה, חיים ללא רכב צמוד, והצפיפות של הולכי הרגל במקומות רבים מכבידה ולא נעימה."
האם בדידות וזרות אינן מאפיינות יותר את החיים בעיר?
פרופ׳ צ׳רצ׳מן: "המגוון הרחב של האנשים בעיר, טיפוסים מכל המינים והסוגים, ואפשרויות הבילוי המגוונות מאפשרים לרוב האנשים למצוא חברה מתאימה.
תופעה מוכרת בעיר היא בדידות קשה של תושבים חדשים, או הרגשה של ניכור ואי יכולת ליצור קשר עם האנשים. אך תחושות אלה מקורן באישיותו ובאופיו של האדם. אנשים שקשה להם לחיות בחברה גדולה, ייתכן שחברה כפרית מצומצמת מתאימה להם, ומוטב שיבחרו לגור בכפר.״
השורה האחרונה לפי פרופ׳ צ'רצ׳מן היא, שבבחירת מקום מגורים למשפחה, יש לבחון היטב ומכל ההיבטים, הן נתונים אישיים והן גורמים שונים בישוב, כדי שלא יקרה שמציאות לא מוכרת תטפח בפנים ותגרום לתסכול ואכזבה. 
 
עכבר הכפר
לגדעון רון, ד"ר לרפואה סינית, ממושב אמירים, השקפת חיים ברורה ומגובשת בקשר לחיי הכפר והעיר. השקפתו מבוססת הן על ניסיון אישי של חיים בעיר (הוא גדל ברחובות וחי 9 שנים בלונדון), וחיים במושב אמירים (ששם נולדו ילדיו), והן על היכרותו את הנושא מן הצד הרפואי.
לגדל ילדים בכפר, לדברי גדעון רון, זה אומר קודם כל לתת להם בסיס התפתחותי ובריאותי טוב יותר. ״האדם לא נולד בתוך מבני בטון. הוא אמור להיות חלק מהטבע, ולכן עליו לחיות בתוכו ולא בריחוק ממנו. מחקרים הוכיחו את השפעתו המרגיעה של הירוק ושל החיים בקרבה לטבע, ואת ההשלכות שיש לשקט, לאוויר הנקי ולמזון הטרי על צמיחה בריאה וטבעית.״
גדעון רון סבור כי החיים בעיר מכתיבים קצב מהיר מדי שמתיש ושוחק את הגוף ואת הנפש, ולכן הוא נוגד את הטבע האנושי. איכות החיים בכפר ובחיק הטבע, משפיעה על האיזון הנפשי ומשליכה על תפקוד נכון של כל המערכת הגופנית.
״כשחושבים על גידול ילדים, צריך לתת את הדעת לכך, שהעיר מכווצת ומצמצמת את התפתחותם הטבעית, וצבעה האפור משפיע לרעה על התפתחותם.
ריאותיהם של ילדי העיר הורגלו לנשום אוויר ספוג עשן מכוניות, ואוזניהם הורגלו לרעש. אך ילד שגדל קרוב לאדמה, במרחבים פתוחים ובאוויר צח, יתפתח לילד בריא יותר הן בגופו והן בנפשו.
כשילדיי (בני 16,13,9) פותחים חלון בחדרם, הם רואים מולם צמחייה, מרחבים ושמיים. ילד עירוני פותח חלון, רואה מולו בית, כביש ומגרש חניה.
לכן, משפחתי מעדיפה לחיות בכפר ולנסוע מדי פעם לבילוי בעיר ולא להיפך. לדעתי, יש הבדל מהותי בתרבות הפנאי של הילדים. ילד עירוני חשוף לגירויים שליליים שמזמנת לו הסביבה: ג׳אנק פוד, רעש, לכלוך, אוויר מזוהם, ומינימום מרחבים אמיתיים. הבילוי בעיר מתאפיין בדרך כלל בשוטטות בקניונים, בילוי בסרטים, בדיסקוטקים או "ישיבה על הברזלים". לעומת זאת, הגירויים שהסביבה מזמנת לילדי הכפר שונים בתכלית: עיסוק בבעלי חיים, עבודה בגינה, רכיבה על סוסים, ובנייה על עצים נוסח תום סוייר. הילדים משתלבים בטבע, חיים חיים מלאים יותר, יצירתיים ומעשירים. בכפר, כיוון שקיימים פחות גירויים שמושכים את הילד החוצה, ממילא הוא נמצא יותר בבית עם הוריו. שעות ה׳ביחד המשפחתי׳ בכפר רבות יותר מאשר בעיר, והן תורמות ליתר קרבה והידוק הקשרים.״
האם המרחק איננו מטפח פרובינציאליות? 
״בהחלט לא. בעידן המחשב והכבלים, העולם הפך 'כפר אחד קטן׳. היום יש לילדי הכפר אותם אמצעים טכנולוגיים העומדים לרשות ילדי העיר: מחשב, ווידאו, כבלים, טלפון. לא קיימת שום בעיה של קשר לעיר או לעולם הגדול. גם הניידות מתאפשרת בקלות, ומה שהיה קיים פעם כבעיה לא רלוונטי במציאות שלנו." 
אז מה, אין חסרונות לחיי הכפר?
"איני אומר שאין חסרונות. הקושי הגדול בארץ בא לביטוי בעת הנסיעה בכביש הפקוק לעבודה ובחזרה ממנה. הנסיעות הללו מתישות וגוזלות זמן רב למי שעובדים מחוץ לישוב. זה המחיר שמשלמים כל מי שגרים בארץ בריחוק מהעיר. בעולם הגדול אנשים מעדיפים לגור בפריפריה ונהנים מתחבורה בין עירונית טובה, מה שעדיין לא קיים אצלנו. אבל צריך להסתכל גם על היבט נוסף: כשחוזרים הביתה בערב, ושבים לאוויר צח ולסביבה רגועה שבה לא שומעים את רעש המכוניות וצעקות העולות מן הרחוב, יש פיצוי גדול.
אני מסכים שבעיר יש יותר אירועים ומופעים, אבל גם בכל ישוב כפרי יש בית תרבות אזורי שאליו מובאות הצגות מסובסדות ומבחר של מופעי תרבות. לילדי הכפר האירועים הללו הם בבחינת צ׳ופר, והם מתייחסים אליהם כאל חגיגה. 
ברוב הישובים הכפריים מתבצעת הסעה מאורגנת למקומות הבילוי. רק ביקורים אישיים אצל חברים מחוץ לכפר נעשים במכונית המשפחתית. בכפר עצמו אין בעיה להגיע ברגל או באופניים לכל חבר, ואין צורך שההורים ישמשו נהגים כפי שזה קיים במקרים רבים בעיר." 
רון מסכים גם, שבישובים הכפריים אין מבחר גדול של חברה מקומית, ולכן גם פחות אפשרויות בחירה. "אבל תמיד," הוא מדגיש, "יש אפשרות להכיר חברים בישובים סמוכים. גם בעיר לא כל החברים הטובים מצטופפים באותו בית או רחוב, וההורים מסיעים את הילדים." 
 
עכבר העיר 
דניאלה שמי, עיתונאית, חיה עם משפחתה בתל-אביב. ילדיה (היום בני 17,15 וחצי), נולדו בליבה של העיר, חשופים לשאונה ולמפגעיה, ובכל זאת, "הם גדלו בריאים ומאושרים וללא עכבות״.
דניאלה שמי אינה מסכימה עם דעותיו המוחלטות של גדעון רון בנוגע לחיים בכפר. לדעתה, אסור לקבוע מוסכמות בעניין המגורים ולהחליט חד-משמעית שהחיים בכפר עדיפים על החיים בעיר או להיפך. ״יש פלוסים ומינוסים לכל צורת חיים,״ היא אומרת, ״וכל אדם צריך לחיות היכן שטוב לו ונוח לו לחיות, וזה תלוי לא דווקא בדשא הירוק ובשמים הכחולים. ודאי שיש חסרונות לחיים בעיר, אבל מי שמסוגל להתעלם מהם ולראות בעיקר יתרונות, מתאים לו לחיות בעיר. השאלה היא איזה אדם אתה. יהיו אנשים שירגישו רע בעיר, ואחרים יהיו דווקא מאושרים כמוני, ויהנו מהחיים בה.״
במה זה תלוי?
"באופיו של האדם, ביכולת ההסתגלות שלו, בהשלמה עם עובדות מסוימות. למשל, רעש מעולם לא הפריע לי. גם את הדינמיות של חיי העיר אני אוהבת, והיא מתאימה לאופיי. מי שקצב החיים, הרעש והצפיפות בעיר מפריעים לו, אז שיחפשו מקום מתאים למגורים. הכי חשוב לבריאות זה לגור היכן שמתאים לך, ולא מפני שיש דשא ליד הבית. אגב, אני חושבת שהאידיליה של שקט בכפר מוגזמת. 
 
 
ניסו ונסו
רעות לב-ארי היא אם לסיוון בת שנתיים ולארי בן החמש. לאחר ארבע שנות חיים בישוב כפרי מרוחק מהעיר, שרעות מכנה אותו "חלום בחיק הטבע", החליטו היא ודן בעלה לעקור לעיר הגדולה.
אין זה קורה?
דן: "הסיבה העיקרית הם הפקקים והדרך הבלתי נסבלת העירה. שנינו עובדים במרכז תל-אביב, וכדי להגיע בשעה שמונה לעבודה, נאלצנו לעזוב את הבית ב-6 בבוקר. לגבינו זה אמר לעזוב יום יום את ניר ישן ובהשגחת מטפלת. ולגביי, לראות אותו זמן מינימלי בערב כשאני הרוג מעייפות.״ רעות: "החיים בסביבה הכפרית היו אידיליה של ממש. ניר פרח על הדשא מול הבית, והיה מאושר. היה לי שקט נפשי רב לגדל אותו, כי מעולם לא דאגתי שירוץ לכביש או ייעלם למקום שלא אמצא אותו. ובכל זאת נשברנו, דן ראשון ואני אחריו. הסיבה היחידה היא מקום עבודתנו המרוחק, שלא הותיר לנו מספיק זמן להיות עם ניר. אני זוכרת כמה כאב לי, כאשר את חוויית פסיעותיו הראשונות חוותה המטפלת ולא אני. 
כשנולדה סיוון, הסיפור חזר על עצמו, והבנו שחייב להיות שינוי. לשנינו היה קשה לעזוב את הבית המקסים שלנו לטובת מגורים בעיר, שלמרות שגדלנו וחיינו בה עד לנישואינו, איננו אוהבים אותה. מצד שני היה ברור לנו, שאם אנחנו רוצים באמת לחוות את חוויית גידול הילדים, עלינו לעשות את הצעד הזה.
אנחנו חיים כמעט שנתיים בעיר, ואין יום שאני לא חולמת על החיים שלנו בכפר. הפיצוי היחיד הוא שיש באמת יותר זמן פנוי לעצמנו ולילדינו."
 
הרוב נשאר בעיר 
סקרים על העדפות האוכלוסייה בבחירת מקום מגורים, לפני נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מלמדים כי אחוז האוכלוסייה בישובים הכפריים לא השתנה ב-30 השנים האחרונות.
יחד עם זאת, קיימת היום בארץ מגמה לעבור מישובים עירוניים גדולים לישובים עירוניים בינוניים הקרובים לעיר. בישובים אלה ניתן ליהנות ממגוון של שירותים ובו זמנית להנות מאיכות חיים גבוהה יותר על כל המשתמע מכך.
 
פורסם ב'הורים וילדים', נובמבר 1993
 
 
 
 
ראיונות עם וכתבות על ד"ר רון  מבחר מאמרים מאת ד"ר רון
 
 
      ד"ר גדעון רון © כל הזכויות שמורות  

לייבסיטי - בניית אתרים