צרו קשר
לידה טבעית


'לידה טבעית' הוא לכל הדעות מונח הסותר את עצמו. מה יותר לא טבעי מאשר לעזוב את שלוות מי השפיר החמימים, ההזנה הבלתי פוסקת וההגנה המרבית בבטן האם ולצאת לעולם קר, רעשני ומסנוור?! לומר את האמת, איני יודע כלום על לידה. ומה אם הכל בלוף? אולי אין בכלל חיים לאחר הלידה? נכון שמיליארדים כבר נולדו לפני, אבל איש מהם עוד לא חזר לספר מה בעצם קורה שם בחוץ...

אני חש את הפחד מפני הלא ידוע. אולי אפשר לדחות קצת? הרי רק בעוד שבוע יסתיים החודש התשיעי. מה בוער? היי, מה קורה פה? מי הוציא את הפקק של האמבטיה... לאן יורדים המים... ומה כל הדחיפות האלה?! שרירי הרחם לא שמעו כנראה את צעקותיי והמשיכו לדחוף אותי בכוח לעבר פתח היציאה. צירי הלחץ החלו. אני מרגיש כמו אותו גוזל שהגיע זמנו לעוף ואמו דוחפת אותו מהקן. "לדחוף! ללחוץ! לדחוף! ללחוץ!" נשמע קול המיילדת. ואני נדחף ונלחץ, נדחף ונלחץ... עוד דחיפה אחת... ואני בחוץ!! איזו הרגשה מוזרה...

המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה לפנות לאחור ולזחול חזרה פנימה. הזזתי יד והיא עפה באוויר ופגעה בי! מה זה?! לקח לי כמה שניות להבין שהתנועות עכשיו מהירות מאוד ולא כפי שהייתי רגיל במים. מסוכן האוויר הזה, בחיי.
הייתי עירני מהרגע הראשון – לא כמו התינוק שנולד בחדר השני. אמו קיבלה אפידורל נגד כאבים והוא יצא קצת 'מסטול'...

פתאום הרגשתי שגם אני נעשה מטושטש. המיילדת לחצה על חבל הטבור בכוונה לנתקו. כמעט ונחנקתי!! ריבונו של עולם, מה היא עושה?! הרי אני עדיין מקבל חמצן מהדם של אמא! "תעזבי את זה!" צעקתי לה, אבל מה שיצא זה רק בכי קטוע. אבא שלי שהיה נוכח בעת הלידה, ביקש ממנה לעכב קצת את הניתוק. "למה להפוך את הלידה לטראומה?!" שמעתי אותו אומר, "אפשר לחכות כמה דקות עד שהדופק בחבל הטבור ייחלש מעצמו ואז מנתקים." "טוב, בסדר" ענתה המיילדת, "אבל רק כמה דקות."

אבא השכיב אותי על הבטן של אמא, שרעדה עדיין ממאמץ הצירים. הצמדתי את אוזני לגופה החם ונרגעתי. שמעתי שוב את פעימות הלב המוכרות לי כל כך. אמא ליטפה אותי בהתרגשות ולחשה "ילד חמוד שלי, ילד חמוד שלי." דמעות שמחה זלגו מעיניה.
אני ממש התרגשתי. זו הפעם הראשונה שאני פוגש את אמא. עוד בבטן למדתי לחוש את מצבי רוחה: הגבתי באי-שקט כשהייתה עצבנית ומתוחה והפכתי ממש רגוע כשהייתה נינוחה ושלווה.
לאחר מכן ניקו לי את דרכי הנשימה, ניתקו אותי מאמא, ניגבו אותי קצת ושקלו אותי: 3.850 ק"ג . יכול הייתי לשקול כמה גרמים נוספים, אלמלא מצאתי לנכון בדיוק אז להרטיב את חלוקה של האחות.
הרופא החל לתפור את החתכים שנגרמו לאמא מהראש הגדול שלי. מסכנה, כמה שהיא סובלת בגללי.
בחדר התינוקות הכינה אותי האחות לרחצה. אבא עצר בעדה. לא הבנתי הרבה מהשיחה, אלא רק שאבא טען שתינוקות נולדים כשעל גופם ציפוי-מגן שומני הנקרא וֶרניקס, שרצוי מאוד להשאירו להתייבש על העור. האחות ענתה בקול רם שבבית החולים נהוג לרחוץ; ובשקט הוסיפה: "לפעמים נוהגות המיילדות לאסוף את המשחה הזו ולעשות לעצמן מסיכת-פנים!" אז לא רחצו אותי. גם משחת עיניים לא שמו לי.
לאחר שווידאו שנולדתי לאמא הנכונה, שמו לי על הרגל צמיד עם שם משפחתי. לבסוף, לאחר שמדדה לי חום ואימתה שכל איבריי במקומם, למדה האחות לספור מאחד ועד עשרים בעזרת אצבעותיי.
בעוד אני מתבונן באבא לראות למי הוא דומה, מופיעה האחות עם מזרק. נבהלתי! איזו מחט גדולה! "זה ויטמין K ", היא מודיעה בשמחה, "נגד דימומים אפשריים." מה דימומים, מי דימומים? מתי יפסיקו להתייחס ללידה כאל מחלה? לשמחתי הסכים הרופא האחראי לוותר לי גם על הזריקה. ומסתבר, שעקב התנגדותו של אבא, ויתרו גם על החיסון נגד צהבת זיהומית מסוג B . אבא הסביר שהסיכוי שתינוק יידבק בצהבת בשנותיו הראשונות שואף לאפס.
היה כיף שאבא היה איתי כל הזמן, אבל התגעגעתי כבר לאמא. האחות אמרה שבשעות הראשונות לאחר הלידה מאפשרים לאם לנוח ללא התינוק. ומה אם הוא רעב? נותנים לו בקבוק עם איזו פורמולה או מי סוכר. אבא שאל אם הם ראו פעם תינוק בן חצי שעה יונק; ואני ארגנתי לצוות הרפואי 'הצגת תכלית', בה הראיתי שאני יודע למצוא בעצמי את הפטמה, להכניסה לפי ולינוק כאילו זה מה שעשיתי כל ימי חיי. אז הרשו לי להישאר עם אמא.
ינקתי עוד מספר פעמים באותו יום. סייעתי בזאת לאמא: כל הנקה משחררת הורמון הפועל להחזרת הרחם לגודלה הטבעי. אמא עוזרת לי ואני עוזר לה.

שהינו בחדר אחד עם עוד שלושה תינוקות ואמהותיהם. שמעתי את אמי מספרת איך התנגדה לקבל בזמן הלידה זריקת זירוז ואחר כך זריקה לכיווץ הרחם. איזה מזל יש לי! תרופות אלה היו מגיעות אלי דרך החלב והייתי עלול להזדרז ולהתכווץ...
היה דווקא נחמד שם בחדר: ביום סקרנו את תהלוכת בני המשפחה ובלילה בכינו לפי התור.
כשעזבנו את בית החולים, הודתה אמא לצוות המחלקה ואמרה שהיא מקווה להיפגש איתם, אבל לא כאן. "יש לי כבר שלושה ילדים", היא אמרה, "אני גמרתי עם לידות." גם אני.


פורסם ב-מיַלדוּת, יוני 1990

 

 
      ד"ר גדעון רון © כל הזכויות שמורות  

לייבסיטי - בניית אתרים