צרו קשר
עוד מבט לחדשות
 
‏שי אור ממליץ לפנינו (בגיליון 6) להתעסק יותר עם התחלואים הפנימיים שלנו (חילוניים - דתיים, עניים - עשירים, תאונות הדרכים ועוד) ופחות עם הגנת הגבולות. לדבריו, אפשר כבר להפסיק לשכנע את עצמנו, שהצבא ולוחמיו הם "נשמת אפנו". ולי זה נשמע כמו אותו גוף החולה במחלה פנימית כלשהי, שיחליט שכדי להתרפא, הוא יפסיק להשקיע בייצור כדוריות לבנות (שתפקידן להגן עליו מפני פולשים). התחלואים הקודמים היו בהחלט נעלמים, אך יחד איתם היה נעלם הגוף כולו. הוא לא היה שורד ולו גם את השריטה הקלה ביותר.
‏זה מה שעלול לקרות למדינה, אם נאמץ את הרהוריו שבכתב של שי אור. נוח לו לראות את המזרח התיכון החדש וישראלים המבקרים בירדן ובמצרים, אך בו זמנית הוא מתעלם מהזמירות הישנות באזורנו ("בדם ואש נפדה את פלשתין" - כולל יפו ועכו - ו"נצעד על ירושלים", שבא מכיוון טהרן).
‏המודעות שלנו כעם ידועה כגבוהה (ושלנו כמנויי "חיים אחרים" - אפילו יותר), אבל "צריך שניים לטנגו". בעוד אנחנו לומדים כבר את צעדי הריקוד החדשים, הפרטנרים שלנו עדיין מתלבטים אם לנעול בכלל את נעלי הריקוד...
המודעות דרושה מאוד לצמיחה פנימית. לצורך הישרדות פיסית, לעומת זאת, אנחנו נזקקים גם לידע (באיזו עונה לזרוע, מתי נותן העץ פריו וכו'). על כן כדאי להוסיף למודעות קצת ידע (היסטורי, במקרה זה), כדי להבין לאשורה את מהות הסכסוך התרבותי-הלאומי במזרח התיכון, לפני שמפחיתים בערכן של הכדוריות הלבנות.
                         
‏תגובת שי אור
‏גדעון שלום ותודה על מכתבך הקשה.
‏לפניך הניסיון הרביעי שלי להשיב לך (הקודמים בפח). המפגש הזה שבכתב איפשר לי לעבור ממצב של מאבק (בינינו) לתחושה של קירבה ושקט. על כך התודה. ומה אני אומר?
‏אני לא ממליץ להפקיר את גבולות המדינה. אני מבקש להביט סביב מה באמת קורה ולהניח לגוף הזה (נגיד שקוראים לו עם ישראל) שהתרגל במשך אלפי שנים לייצר כדוריות לבנות בכמות היסטרית – כי באמת האיום היה גדול – לעבור בהדרגה לייצר את הכמות המתאימה לזמן שלום. האם עכשיו זה זמן שלום? האם הערבים מוכנים כבר? האם הזמירות הישנות עדיין רלוונטיות? האם אנחנו מוכנים כבר? אני לא מתיימר לדעת את התשובה הנכונה לשאלות האלה. כשאני מביט אל העתיד אני מזכיר לעצמי שאין לי ידע לגביו. למה? כי הוא עוד לא היה. יש לי רק את הרצון שלי, את מידה האמונה ברצון שלי ואת המודעות שלי. המודעות שבשבילי שימושית להתחזקות בתחום ההישרדות הפיסית בדיוק כמו בתחום הצמיחה הפנימית שלי. אני לא מוצא שום סיבה לעשות הפרדה ביניהם. וכך הכלים שעוזרים לי לעשות שלום ביני לבין החלקים החסומים שלי או ביני לבינך עוזרים לי גם לקחת חלק בלעשות שלום בעולם.
‏כבר דיברנו בטלפון לפני כמה חודשים ומאוד נהניתי. אשמח להמשיך את השיחה בענייני כדוריות דם שבינינו (כאן פשוט אין יותר מקום).

פורסם ב-חיים אחרים, אפריל 1997 

      מבחר מאמרים מאת ד"ר רון     ראיונות עם וכתבות על ד"ר רון
 
                                                        

 

 
      ד"ר גדעון רון © כל הזכויות שמורות  

לייבסיטי - בניית אתרים